תל אביב, הכרך האמיתי היחיד בישראל, על כל המשתמע מכך - המולה בלתי נפסקת, רוגשת, בליל של לשונות ושל עמים, של הגירה פנימית והגירה חיצונית, של מקומיים וזרים, של מראות ושברי קולות המרכיבים את הישראליות החדשה - היא הגיבורה של 'מנוף מצביע אל הים' מאת גלעד כהנא. במיטב המסורת של המשוטט - מושג שנטבע במאה ה-19 באירופה עם הבשלתה של התרבות העירונית - מסייר כהנא ברחובות תל אביב ומניח לעצמו להיות התווך שדרכו העיר מדברת את עצמה, מופיעה כסדרה של רשמים חולפים, או, אם להשתמש בניסוחו של ולטר בנימין שנדרש לסוגיה במחצית הראשונה של המאה שעבר היא (העיר) נפתחת לפניו כנוף... בעיני ההמון - ואיתו חי המשוטט - השלטים המבהיקים, המזוגגים, של בתי העסק הם חפצי-נוי טובים ומוצלחים תמונות שמן בטרקלין... המקום שבו תלו פועלי הכביש את מעילם על הגדר הוא הפרוזדור שלו, והשער, המוביל מתוך שורת החצרות החוצה, הוא המבוא לחדרי העיר" ("שובו של המשוטט". מגרמנית: דוד זינגר) השירים הכלולים ב-"מנוף מצביע אל הים" הם שירי שיטוט על פני מרחב ועל פני תרבות בזמן אמת. קולו המדויק של כהנא תופס את הממדים הרבים של תל אביב, את פניה המשתנים, את התפאורה האנושית שלה ואת מקהלת הדמויות המלווה אותה, המצטרפים כולם לדיוקן שירי מורכב ופועם.
— שמעון אדף